הפובלוגיסטית שהזמנתי היום חולקת סיפור מרגש ולעיתים קרובות כואב על מערכות יחסים, פרטיות ומסע הבלוגינג המיני. זוהי יצירה עזה ואישית שנוגעת בנושאים שמדי פעם מטרידים אותי כבלוגרית סקס, וגם אני משערת שעבור רבות אחרות במצבים דומים זה עלול לעורר מחשבות ולבטים. בנוסף, היא מקשרת מעט לתוך מערכות יחסים בעלות דינמיקה של DD/lg, שבה משתמשים בכינוי כבוד “אבא” כדי לכנות את בן הזוג, בדומה לסיפור היפה שהכירה כארה תאירון לפני מספר שבועות. אם השיח הזה עלול לעורר בכם תגובות לא נעימות, מומלץ להימנע מלהמשיך לקרוא, אך אם הסקרנות מניעה אתכם, היא הוסיפה קישורים לבלוגריות נוספות שכתבו על סוגי משחקים אלו כדי שתוכלו ללמוד עוד על הנושא.
כשהאם שלו גילתה את הבלוג המיני שלנו
פעם אחת פוטרתי מעבודה. זה קרה פתאום—הגעתי לבניין באותו יום והבוס קרא לי למשרדו כדי לגלות לי, בלשון קצת יותר מקצועית, שעדיף שאפנה את מקומי.
לא הייתה לי זכות לתגובה, לא שאלו אם יש לי משהו לומר.
חוסר אונים. תחושת חולשה. הערכה עצמית נמוכה.
בכיתי ימים שלמים.
פרידתנו הייתה דומה כך.
***
מעט הייתי מקווה שהוא ינטוש אותי; הקשר שלנו נהיה קליל ומשועשע, כאילו אהבנו אחד את השני כבר שנים, ולא חודשים.
ואז אמו, שטענה שהיא מודאגת באשר לביטחונו באינטרנט, “נדקרה” בבלוגים הפרטיים שבהם חקרנו את מערכת היחסים הדינמית שלנו—הוא בתפקיד ה”אבא” המגונן והאכפתי, ואני היקרה והמתוקה שלו, ה”קטנה” שלו—מקומות שבהם שיתפנו בדעותינו על פטישינו ועל חוויות שרצינו לחקור.
מובן מאליו שזה לא היה עבור עיני משפחותינו.
הם לא צריכים לדעת שאני הייתה נשלטת. איך אהבנו להכחיש, לקיים יחסי מין בפראות, ולחקור את ההומור שבין שנינו. איך הוא התייחס אליי בזילות כל כך מושלמת ואוהבת שהגעתי ל”עולם המשנה” בפעם הראשונה, בלי ראש, ריקה ומאושרת.
בغمתי מצחוק מבושה שגילתה את הדברים האלה, ומחקנו את החשבונות יחד. חשבנו שזה סוף הסיפור.
באותו סוף שבוע, ישנו באותה המיטה, אך היה זה כאילו אני מרחיקה אותו. לא קיימנו יחסי מין. התוודענו לריבים ובכי.
תשעה ימים מאוחר יותר, ישב על סף דלתי, במראה עייף, ואמר שזה נגמר.
“מעולם לא היית ה’אבא’ שלי,” אמר, כאילו לא חווינו חוויות משותפות, את סיפור הלילות שהקראתי לי, האהבה שהוא הראה לי.
באותו רגע, התקשתי מאוד.
התחלתי לצעוק שהוא פחדן, שזו אמו שהכריחה אותו לומר זאת, אך הוא נשאר נאמן, תוך שהוא מגלה שבאמת היה צריך לעצור את משפחתו מהוצאת דיבה עליי.
בת זוג של אחיו חוותה התעללות בילדותה, והוא בפחד שאלתי אם הקשר שלנו משובח את כאבה או מחזק את ההיסטוריה שלה. מישהו אחר לא יכול להאמין שהתחברתי אליו מלכתחילה. ואז אמו, שדאגה שהבלוגים הם פתחים לפורנוגרפיה, לפדופיליה, ומקומות לכניסה של פרשים.
הם האשימו אותנו בהחגיגת פגיעות בילדים—משהו שאנחנו בהחלט לא עשינו. כמובן שלא. אבל לא הייתה לי הזדמנות להתגונן, לא נשאלה אם יש לי משהו לומר.
הרגשתי בחילה. חוסר אונים. חוסר ערך.
הימים שהגיעו אחרי היו קשים יותר מאחרים. קרעתי את עצמי והייתי בוכה בכי מטלטל, זורה זעם בלתי נשלט. עליו, על משפחתו, על עצמי שלא נאבקתי יותר למען זה.
אם לא הייתי מוקפת בחבריי מקבוצות ה-D/s, בקהילה הרחבה של קונספטים מיניים, כנראה שלא הייתי שורדת, אך באור אירוני, הנחמה הגדולה ביותר הייתה אמי.
אמי, שאינה חובבת פגישות רשמיות, שהייתה תוהה מדוע אני ואחיי חייבות לשתף אותה בפרטי חיי המין שלנו, כי “לא רוצה לדעת”.
במו הזמן שלאחר הפרידה, פחדתי שהיא תישתגע או תתעב, אך ידעתי שאני חייבת להכניס את הסיבות לפועלה של משפחתו. אמרתי לה שבחרנו בחוויות גסות בחדר השינה. השתמשתי במושג “נחות”. בלעתי את החשש וסיפרתי לה שאני מכנה אותו “אבא”.
לא הייתה לי סיבה לדאוג—היא לא הופתעה.
“כל עוד את מאושרת ואת לא פוגעת באף אחד, זה לא עניינם במה שאת עושה במיטה, בפרטיות,” היא אמרה.
אפילו היום, כשאנחנו מדברות על הפרידה, היא לא יכולה להבין למה אמו המשיכה לקרוא את הבלוג, וכל מי שמכיר את הסיפור לחלוטין מבין אותה. היא לא מצליחה להבין כיצד הורה יכול לחדור לפרטיות של בנו הבוגר בלי בושה או אחריות.
היא הייתה ותמיד תהיה יוצאת מן הכלל.
תארו לעצמכם שאתם הורה ומוצאים מקרה מהחיים הפרטיים של ילדכם הבוגר. אולי הם מתארחים אצלכם לכמה ימים (הזמנים קשים והשכירות יקרה), או מבקרים לסופ”ש עם בן זוגם. אולי אתם עוברים בסלון ושומעים את בנכם או בתכם לוחשים “כן גבירתי” או “כן אבא” בתגובה לדבר כלשהו מצד בן זוגם המבטיח. או שמציגים לכם תמונות באייפון של בנכם או בתכם כשהם קשורים, עירומים, נמוכים ומבוייתים. כיצד תתמודדו?
זה מביך, כמובן—אנחנו לא רוצים להודות בפני עצמנו שההורים או הילדים שלנו משולבים בפעילות מינית כזו. ומה אם ילדכם אינו עושה זאת מרצון חופשי?
העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת היא: “האם הילד שלך מאושר?” האם הוא נראה כאילו הוא בוהה באדם שמולו באהבה גדולה? הם צוחקים ביחד? הם משקיעים זה בזה? האם הוא תומך בקבוצת הספורט של השני, אפילו אם זה לא מעניין אותו? האם הם שווים בכל שאר ההיבטים?
אם התשובה על כל שאלה כזו היא “כן”, אז פשוט תעזבו את העניינים ותתנו להם לחיות את חייהם.
ואם תגלו שהקשר הוא בעל דינמיקה של CG/l, שבו בן הזוג ממהר לתפקיד נשלט וצעיר באופי, והשני משמש כמטפל ודואג, ואם זה מקומם אתכם, תדברו עם הילד או בת שלכם בנפרד, שאלו מה זה אומר עבורם, הבינו שהם לא מטים להפעיל כפייה על גישה אכזרית, ותקשיבו להם.
בסופו של דבר, תסמכו על הילד שלכם.
ישנם מאמרים רבים שכתבו על המשמעות של משחקי גיל, דינמיקות של CG/l, והגיל ההולך וגובר באקטים כאלו, והם שווים קריאה נוספת.
תחום ה”משחקי גיל” אפילו נכנס לתוך תכנים שהפכו לחלק מהתרבות המרכזית ומקובלת עד מאוד.
כואב לי שהאיש שאהבתי ועדיין אהובה לא ידע את הקהילה שהייתה לי למענה. קהילה של חברים שאינם שופטים, והורה שאוהב את ילדיו לא בהתאם לסטנדרטים שגרתיים אלא באופן בלתי מותנה. התמיכה שלהם היתה חסרת תחליף בשבילי, ואני מקווה שהפליאו למצוא גם אותו.
ולסיום—אל תשתמשו בשם המשתמש האישי שלכם למטרות סודית ומסתורית של בלוגים מיניים נסתרים.
