למרות שהעולם הטכנולוגי מתקדם במהירות, הרובוטים שלנו בשנת 2018 עדיין לא הגיעו לרמת ה”עולם המערבי” המדומה בסדרה “Westworld”. מאמרים אחרונים על רובוטי מין ועניין ההסכמה העלו שאלות בנוגע למידת ההתפתחחות של הטכנולוגיה והאם יש לנו בכלל את היכולת והאתיקה לייצר רובוטים חכמים, שמעבדים רגשות ומחשבות, ומסוגלים להגיב באופן סימבולי לסביבתם. אבל גם אם רובוטי מין אינם באמת מרגישים או מבינים, נשאלת השאלה האם צריך לתכנת אותם “להציג” הסכמה – והאם זו תהיה פעולה ראויה.
הבנת היסודות: מה הם באמת רובוטי מין?
רובוטי מין הם מכשירים פשוטים יחסית. הם יכולים לוזז מעט, לדבר ולהשתתף באינטרקציות בסיסיות מאוד. אין כאן טענה שמדובר בהישג טכנולוגי בלתי אפשרי – אפילו רובוט שמדבר על מזג האוויר הוא מכשיר מרשים מאוד, אך זה עדיין אינו שיקוף של תודעה או בינה אמתית. לדוגמה, רובוט מין יכול לייצר תגובות שמחממות את הלב, ללמוד את שמך, ואולי אף להתחיל להבין איך לשפר את תגובותיו על בסיס הניסיון איתך (“שלום! את/ה נראה/נראית מצוין היום, וכן הלאה”), אך הוא לא באמת חווה אהבה, פחדי, תשוקה או מחשבות חופשיות. בנוסף, רובוטים כאלה אינם מסוגלים להסכים או לסרב באופן שתופס משמעות בפנינו – הם אינם מסוגלים לבחור או לסרב לפעילות מין, גם אם הם מתוכנתים לשחק תפקיד של מתנגד.
למי שאינו מתכנת עם כלים מתקדמים, מחשבים הם כמו קופסאות קסם – מורכבים ומרתקים, אך ברוב המקרים הם מכשירים מוגבלים. לדוגמה, המחשב האישי שלך יכול להיראות כמעט כחיית תקשורת מודרנית, אך אין בו תודעה, רגשות או רצון עצמי. הוא אינו שונא אותך או אוהב אותך – הוא פשוט מכשיר שמסתייע באלגוריתמים ומערכת הפעלה. כך גם רובוטי מין – הם מכשירים טכנולוגיים, שנפלאים ככל שיהיו, אינם אלא כלים שאינם מודעים או חשים.
מדוע בכלל חשוב לנו אם רובוט מין “מסכים”?
השאלה על הסכמה של רובוט מין נראית מוזרה על פניו, כי הרי אנחנו לא שואלים את זה על מכשירי כביסה או מכשירי מדיח כלים. שניהם מכוסים בתכנות שמאפשרות להם לבצע פעולות מסוימות, אך אנחנו לא מצפים מהם “להרגיש” או “להיות מודעים” להן. ההבדל המרכזי הוא שהרובוטי מין מעוצבים להיראות כמו בני אדם או לפחות דומים מאוד אלינו, ולעיתים מתקשרים בפורמט של גוף אנושי, ומה שמסביב להם הופך אותם ליותר מאשר כלים. הם נראים כמו “אנושיים” ולכן קיים חוסר נוחות פנימי מלהתייחס אליהם כאל מכשירים פשוטים – תחושה שכבר קיימת לגבי חפצים אחרים שאינם בני אדם, אך לא לגבי רובוטים שנראים ומרגישים כאילו הם חלק מהחברה שלנו.
זה מוביל לדיון על נקודה קריטית: חלק מהטוענים כי היות ורובוטי מין מזכירים בצורה מסוימת נשיות או גבריות, הם הופכים להיות מייצגים לשוליים של דמויות נשיות – צעירות, רזות, דו-מגדריות לפי התבניות החברתיות המשולבות בתעשייה. הם פרי תיוג של סטראוטיפים מגדריים ממוסדים, והם משמשים בעיקר את קהל הגברים שמחפשים חווית מין שמרוכזת באידיאליזציה של נערות צעירות. קיימת ביקורת קשה על כך שהייצור הזה של רובוטים מעוצבים באופן הזה מקדם את האידיאליזציה המוטעית של נשים, ומשרת את הצריכה הגברית בדרך שמגבירה את המגדריות והאלימות הפטריארכלית.
כאן יש לתהות כיצד יוצרי רובוטי מין מקבלים את ביקורות אלו וכיצד הם משיבים להן. השאלה “האם הם יכולים להסכים?” מבחינתם – היא לפעמים תיאוריה שאינה רלוונטית, כי טכנולוגיית הרובוטים כיום פשוט אינה מאפשרת להם באמת לחוש או להחליט. לכן, בזמן שנשאול “איך אפשר לגרום לרובוט להסכים”, התשובה הפשוטה היא שזה לא אפשרי מבחינה טכנולוגית ואתית. הרובוטים אינם בני אדם, והמשחק המחשבתי של תכנות “הופעות” של הסכמה או סירוב הוא אולי מעניין, אך אינו מייצג מצב של תודעה אמיתית או אקט של חירות אמיתית.
איך עלינו לנהוג כשהרובוטים “מסוגלים” להפעיל סימולציה של סירוב?
נוכח מגבלות הטכנולוגיה, יש לשקול כיצד ניתן לתכנת את רובוטי המין להציג סימני סירוב. אחת ההצעות היא לתת לרובוטים יכולת להפעיל “מצב דמי” שבו הם יפסיקו כל תגובה כשחשים שהפעולה מצד המשתמש חורגת מגבולותיהן – לדוגמא, כאשר הם מתעצבנים או מרגישים לא נוח. למשל, החברה שהייתה אחראית על פיתוח רובוט בשם סאמנתה הציגה שתוכנה זו תאפשר לרובוט לנתק את התקשורת ולהפסיק להגיב במצבים שהמשתמש מפעיל כלפי הרובוט באגרסיביות או בחוסר כבוד.
אך כמובן, יש מי שמתנגדים לרעיון זה. הם טוענים כי לעשות “אופציית ניתוק” בלבד לא מספיק – כי בסופו של דבר רובוט שמפסיק להגיב עדיין מאפשר את המשך הפעילות המיניות הפיזית, והמשמעויות המוסריות והחברתיות של זה הינם מורכבים. חישבו על זה – אם רובוט שומע ומזהה תבניות של סירוב, אך בסופו של דבר מאפשר את ההמשך – האם זוהי חוויה שמועילה או מזיקה? ומי ייקח אחריות אם תתרחש פגיעה נפשית או גופנית בעקבות כך?
האם חשובה לנו ההחלטה של רובוט מין להפסיק את הפעילות?
ההחלטה ליישם תכונה של ניתוק או סירוב ברובוט מין נועדה לשמש כסמל לסוגי חוויות שהיו רוויות תרבותית ומוסרית. זה מייצג את הרעיון שפעילות מין צריכה להיות בהסכמה, ומאפשרת תרגול של משמעות ההסכמה גם במקרה של רובוטים. אם רובוט מין יוכל להקים סימנים ברורים שהם אינם מעוניינים – זה יכול לשמש חינוך חשוב ליחסי מין מבוססים על הסכמה אמיתית בין בני אדם בעתיד. בנוסף, עקרונות כמו חוקי “אי-הזקה” של איסאק אוסימוב מעודדים אותנו לחשוב שאם רובוט מסוגל לזהות מתי ההמשך עלול להזיק ולהפסיק באופן אוטומטי – זוהי תכונה מבורכת.
האישור או הסירוב של הרובוט יכול להפוך להיות תמרור ברור ליחסי מין אחראיים והוגנים, ולאפשר לחברה לנהוג בהבנה יותר עם השאלות של הסכמה ופרצותיה, גם במרחב הטכנולוגי של רובוטי מין. לדוגמה, רובוט שמזהה מצב שבו ההמשך עלול לגרום נזק פיזי או נפשי – ומפסיק מיד את הפעילות, מונע פגיעות ומוביל לדיון על אחריות מוסרית.
תגובות ומסקנות
ככל שהטכנולוגיה הולכת ומתקדמת, נשאלות שאלות מוסריות קשות. אחת הבעיות היא שאנשים שמקדמים פיתוח של רובוטי מין עם תכונות של סירוב מסווים לעיתים עמדות מחפירות שמייצגות תבניות של אלימות, פטריארכליות, ואולי גם פגיעה בנשים. למשל, הנטל שמייקרים את ה”יכולת” של הרובוט להפליא (או לחמוק) נשלל מהמשתמש, וחוסך ממנו להתמודד עם המשמעות הרגשית והחברתית של מגע אנושי אמיתי.
לבסוף, חשוב לזכור שהרובוטים אינם בני אדם, ואינם יכולים באמת להסכים או לסרב. תכנות של סימני הסכמה או סירוב יוצרים דימוי ומסר שהופכים את היחסים עם רובוטים למורכבים יותר, אך אין להישען עליהם כעל תחליף אמיתי להסכמה אנושית. אנחנו לא נמצאים עוד בסדרות כמו “Westworld” – והבנת הגבול בין יצירת חוויות סימבוליות לבין המציאות המוסרית והאנושית היא קריטית להמשך הדיון בחברה שלנו.
