מעין לא באמת נצטוותה על ידי מברשת שיער. היא לא הסבה לעצמה מכה באגן מברשת השיער לאחר שהסתכלה במראה כדי למרוח אייליינר, ולא הותירה אותה על השידה רגע לפני יציאתה לערב בילוי עם חברים. למרות זאת, היא מפתחת לעיתים דמיונות שבהם היא חווה חוויות של עונש וגירוי קשוח שמגיעים מתוך רצון ומשיכה פנימית.
הפוסט מכיל תיאורי ענישה גופנית ואלמנטים של הסכמה חופשית.
לפעמים כשהיא מסתרקת את שערה היא מדמיינת אותו תופס בידו את מברשת השיער מתוך ידיה, תופס אותה בפתאומיות ומשגר עליה מכה פתאומית וחדה על התחת שלה, בעוד היא מופתעת לרגע ואז מגיבה בצניחה קלה של הפה ובהצהרה על ההתרשמות וההנאה מהתחושה.
האקט של סנקציה באמצעות מברשת שיער נחשב במציאות לקונספט שמזכיר נוסטלגיה של עידן ומסורת, ומרקיע באלות של משחק תפקידים בבית הספר: נערה שובבה, במצב לא רצוי ובצורך בהכוונה ופקחים. שחקנית בתפקיד של ילדה זקוקה ליד תקיפה והרבה משמעת קפדנית.
אבל עם אדם מסוים שהיא מתאהבת בו, הגישה שונה לחלוטין. אין כאן תפקידים מוגדרים, אלא גישה כנה ואותנטית של ‘אני עצמי’. היא לעיתים קרובות מתאבת אחריו – בזכותו ובעיקר לצורך קירוב והנאה מיידית של מין ופרסונליות. במהלך מין, היא לא נחמדה ומגושמת, לא מבליטה פן ילדותי או מתנהגת בפרעות – אלא היא פשוט שואפת לסיפוק מיידי. היא לא מחפשת הגנה או משמעת, אלא חוסן ואינטימיות.
עם זאת, היא לפעמים מתגעגעת לתחושת המשחק וההתחזות שהיו חלקים מקסימים מן הפנטזיה הכנה שלה — להתנהג כמו מישהי אחרת, יותר תמימה, סומכת, וזאת אשר זקוקה לתיקון באמצעות עונש. השבוע היא חקרה תוך דמיונה סצנה בה הוא מחנך אותה בחומרה על חוסר סדר במטבח, לאחר שאיחרה לה על ההכנות, והמשפטים שנאמרים בו מייצרים מחויבות ורצון להיכנע, גם במחשבות, לתנאי משמעת קפדניים.
בדמיונה, היא מגיבה בצחוק אפילו כשהיא יודעת שתגובה כזו לא תישמע במציאות, אך היא רוצה שיכולו להרגיש ולהגיב באופן אמיתי. הוא תופס את שומרי הימין שלה ומראה לה את החולשות והאשמות, ומבקש שתבקש סליחה, גם אם היא לא באמת מרגישה חרטה. היא רוצה שיחייב אותה ויחנך אותה באמצעות מכות, בעיקר על מנת להרגיש שהיא באמת בסכנה, שהיא אבודה בתוך התחושות של הכאב והכעס שהן חלק מהחוויות הללו.
בעלילה שלה, הוא מצמיד אותה אל הקיר, מסיר את מכנסיה והתחתונים ומכה אותה חזק בחזרה על הישבן, בעוד היא מגיבה בצרחות כואבות ובאמוציות של כעס. היא מצפה ליום שבו היא תבין שהיא באמת צריכה לבקש סליחה, ושבזמן שהם משחקים באחריות המושגיה, היא תוכל להרגיש כאילו היא באמת נענשה, ולעיתים אף תגיע לדרגת כאב שבה היא נוטה לבכות ולהתגונן, כאילו היא באמת נענשת בנחישות.
הפנטזיה שלה כוללת גם רגעים שבה היא מתנשפת וכואבת אך ממשיכה לנסות לשתף פעולה, ממתינה ליום שבו היא תוכל להיחשב כ”מתנצלת” כנה, ואולי אפילו לקבל את תגובתו המיוחלת של שיקול דעת ואישור, שייקבעו מחדש את הגבולות בין חופש למשמעת בתוך היחסים.
במודע, היא יודעת שהפנטזיה הזו היא חלק מהעולם הדמיוני שלה, ומדי פעם היא משתפת את בן זוגה, שמגיב בחיוך סלחני שמדגים שהדמיון עובר את גבולות הגדרות של מציאות, ומציג מצב שבו תרחיש כזה לעולם לא יקרה באמת. הוא מסתכל על זה כמשחק עם מימד של אימה ואינטימיות, ומנסה להבין את ההמשך הפנימי שלה, לפי סגנון חיים שבו חוסר הסדר, הפנטזיות וה דחפים הפנימיים אינם תמיד תואמים את המציאות הריאליסטית.
לפעמים, היא מחליטה לשדרג את הבחירה שלה בכלי שחשה שמיש לה יותר — מברשת שיער עם פנדל גדול, כסמל למהות שהיא מייחלת לגעת בו, לשמור על חפצים שמייצגים את הגבול בין ההתרעמות לרצון לקבל מעין טיפול קשוח שמרגיש גם כאוטופיה פסיכולוגית מאוד פרובוקטיבית.
